<h1>רבינו ירוחם ני"ז ח"ד</h1>
<h2>דף מ:</h2>
כל הצלמים שהם באנדרטי של מלכים ובפתח מדינה מותרים והוא שאין ידוע אם נעבדו שאם נעבדו ע"ז מיקרי. פירוש אנדרוטי כשימו' המלך ועושין צורתו בפתח הע"ז כך פשוט. ולפירו' התו' אפילו שיהיה בידם שום דבר מכובד, ושאר צלמים אם היה בידם שום דבר מכובד אסור בהנאה. והרמב"ם כתב שצלם אחר אינו אסור אפילו שיהיה בידם, אבל אנדרוטי אם היה בידו שום דבר אסור ואם לאו מותר שאינם עשויין אלא לנוי וכן נראה מרי"ף. ועוד פשוט ודוקא דכרכים אבל דכפרים לעולם אסורין ואפילו אין בידם שום דבר דלעבוד הן עשויין. ושיש בידו שכתבתי, כגון מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה או טבעת. גוים בזמן הזה נוהגין להביא צורות שעוה לע"ז שלהן ויש מהן שבידן סייף וכלי זין של שעוה ויש לאסרם משום נויי ע"ז אפילו שאין עובדין אותו, ומכל מקום אם מכרם לישראל מותרים כמו שאכתו' בנרות של שעוה, ומכל מקום תבנית יד ורגל נראה שמותר שכך הם נודרין לפעמים לתת כך משעוה.
<h2>דף מא.</h2>
שברי צלמים אפילו שברי ע"ז שעבדם ודאי מותרים אם מצאן. ואם מצא תבנית יד או רגל ועומדין על בסיסן כלומר במקומן שנר' שנעשו מתחלה לכך ואפילו אם הם שברי צלמי' שאי' ידוע אם נעבדו הרי אלו אסורים כך פשוט.
ולפי פר"ת תבני' יד ותבנית רגל שכתבתי אסורים אפילו אינן עומדין על בסיסן, ורש"י פי' כרי"ף.
<h2>דף מב:</h2>
המוצא כלים ועליהם צורת חמה או לבנה או דרקון יוליכם לים המלח אבל לא שוחק וזורה לרוח כי עושה זבל אסור בהנאה. ודרקון עשוי כמו נחש והוא שיש לו סנפיר וקשקשת בין פרקי צואר.
כתב מורי הר' אברהם בן אסמעאל דגוים בזמן הזה שאין עובדין לחמה ולבנה ולצורת דרקון, כלים הנמצאין עליהם צורות הללו מותרים בהנאה, אלא שאסור לשהותן כמו שאכתוב בח"ה בדין אסור לעשות צורת חמה. ואם נמצא צורת אשה ובנה בחיקה או צורת שתי וערב ואדם תלוי בו אסורים. ואפשר דגוים אלו שאין אדוקים בעבודה זרה כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושין אלא לנוי ומותרי' בהנאה כלם, ואסור לשהותן משום חשד אם הן בולטין, וראוי להחמיר בספק איסור תורה ע"כ. והצורות שאסור לעשותן או לשהותן תמצא בח"ה [לקמן מ"ג ע"ב] בדין אסו' לעשות דמות חמה.
<h2>דף מג.</h2>
גוי מבטל עבודה זרה של חבירו גוי אפילו אינו עובדה המבטלה, ומבטלה בעל כרחו אם כפאו ישר' לבטלה, והיודע בטיב עבודה זרה כגון גדול מבטל אבל קטן לא, וגר תושב [לקמן ס"ד ע"ב] אפי' אינו עובד עבודה זרה יכול לבטל כי הוא בר מיניה ושאינו בר מיניה לא כך פשוט.
<h2>דף מג:</h2>
ודוקא שעל כלי' המכובדי' אבל שעל המבוזי' מותרים. מכובדין, שעל השירין ועל הנזמים ועל הטבעו'. מבוזין, שעל היורות ועל קומקומוסין ועל מחמי חמין ועל (הסכינים) [הסדינים] ועל הספסלי' ועל המטפחות כך פשוט. י"א שירין אצעדה, אבל בגדי שיראין וכל מלבוש יקר מבוזין מיקרו כיון שלובשין אותן והוו כמו סדינים, וכן כתב הרמב"ן, וכן נרא' מהירושלמי [ה"ג]. ויש מפ' שיראי' וכל מלבוש יקר מכובדין מיקרו, וכן כתב הרמב"ם. ויש מי שכתב וכן בתוספתא [פ"ו ה"א] דלא אסרו על המכובדים אלא בולט.
<h2>דף מה.</h2>
ההרי' והגבעות שנעבדו הן מותרים שאין מחובר נעבד, חוץ מהאשרה שיש בה תפיסת ידי אדם, ומה שעליהן אסור. וסימן לעבודה זרה כל מקו' שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן בידוע שיש שם ע"ז. ואילן שנטעו ולבסוף עבדו, מה שנתגדל בתוכו אחר שעבדו אסור, ואין עיקרו של אילן נאסר. וצפוי הרי' הוא כהר, ומה שאמרנו מה שעליהם אסור כלומר שצפוי ההר בכסף וזהב שאינו כהר, יש מפ' דדוקא כשעבדו הצפויין אבל אם לא עבד צפויי ההר דינם כהר ומותר. וכמו כן כלים שנשתמשו לעבוד ההר מותרי' ותקרוב' שלהן מותרין בהנאה ואסורין באכילה כדאיתא בחולין [מ' ע"א] הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר, כמו שכתבתי בדיני שחיטה [נט"ו] ח"ג בדין השוחט לשם הרים. ופשוט בעבוד' זרה [לקמן מ"ו ע"א] כי ע"ז בסייף כיון שעבדו לשם עבודה זרה כפר בעיקר. ועוד כתבו הפוסקים כי בעלי חיים לא מיתסרי מדאסר לגבוה נעבד מכלל דלהדיוט שרי, וצפוי שלהן אינו נאסר אלא אם כן עבדן כמו בהר. וכלים שנשתמש בהן לב"ח אסורים דלית ביה קרא להתרא כמו בהר דכתיב ביה אלדיהם על ההרים וגומר, ונר' שאינו נאסר מה שעליהן אלא כשאלדיהם על ההרים ולא כשהרים אלדיהם, וכמו כן תקרובת ב"ח אסור מזה הטעם. ולמטה [לקמן נ"ד ע"א] אכתוב דין המשתחוה לבהמה. וי"מ דצפוי דהר אסור מגזיר' הכתו' אפי' לא עבד הצפוי, וכלי ההרים אסורים ותקרובת שלהם מותר, ותקרובת ב"ח אסור וכלים שנשתמשו לב"ח נמי אסור.
<h2>דף מו.</h2>
ועוד פשוט המשתחוה לאבני הר שנדלדלו אסורים שאין דינו כהר.
<h2>דף מז.</h2>
ועוד פשוט המשתחוה לדקל ונטעו מתחלה לכך לולבו ודאי אסור למצוה אבל אם לא נטעו מתחלה לכך ולסוף עבדו והוא בענין שהלולב מותר להדיוט, כי כבר כתבתי למעלה [מ"ה ע"א] שלא נאסר אלא מה שנתגדל אחר שעבדו, היא בעיא בגמ' ולא איפשי' אם לולבו אף על פי שהוא מותר להדיוט לענין מצוה אם מותר ואזלי' לחומרא. פי' וזה מיירי לכתח', דהא דאמרינן [סוכה ל"א ע"ב] לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, התם מיירי בע"ז האסורה אפילו להדיוט דמצות לאו ליהנות ניתנו, וכן נראה דעת התו'. כל זה פשוט ומוכח.
<h2>דף מז:</h2>
ג' בתים הן לענין ע"ז. בית שבנאו מתחלה לע"ז אסו' פי' שבנאו לעבוד וכמאן דאמר ע"ז של נכרי אסורה מיד פי' הבית עצמה דאלו לתשמיש ע"ז אינה אסורה עד שיעבד. סיידו וכיירו לע"ז וחדש נוטל מה שחדש והשאר מותר. הכניס לתוכו ע"ז דרך מקר' ולא לתשמיש והוציאה הרי זה מותר כך פשוט בע"ז. וכתבו התוס' שאם היה בתוכו ע"ז קבועה והוציאה על דעת שלא להחזיר מותר ואם לא היתה קבועה אפי' הוציאה ע"ד להחזיר כמו כן מותר, ובעוד שע"ז בתוכו לא מיתסר אלא מדרבנן, וכגון שדעתו שיהא בית נוי לע"ז אבל אין דעתו שיהא הבית נוי לע"ז אין הבית נאסר כמו שכתבתי. ועוד פשוט המשתחוה לבית אסרו.
וג' אבנים הן. אבן שחצבה מתחלה לבימוס הרי זו אסורה פי' ואפילו שזקפה לע"ז מיד אסורה. סיידה וכיירה מתחלה לע"ז וחדש נוטל מה שחדש. העמיד עליה עבודה זרה דרך מקרה לא לתשמיש וסלקה הרי זו מותרת.
<h2>דף מח.</h2>
וג' אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז אסור. גדעו ופסלו לשם ע"ז והחליף נוטל מה שהחליף. העמיד תחתיה ע"ז דרך מקרה ונטלה הרי זו מותרת. ואי זו היא אשרה כל שיש תחתיה ע"ז אף על פי שלא עבדוה. ומה שאמרנו בגדעו ופסלו וכו', י"מ דוק' כשגדעו על דעת לעבוד החליפין ואז החליפין אסורי' והעקר מותר אבל גדעו ע"ד לעבוד העקר כלו אסור. וי"מ דאפילו גדעו ע"ד לעבוד העקר כלו אסור. ויש מי שפי' דאפילו גדעו על דעת לעבוד העקר לא נאסר העקר אלא החליפין, וכן נראה עקר [ועיין ב"ח יו"ד סי' קמ"ה, ושיירי כנה"ג הגה"ט אות ד']. ועוד פשוט המשתחוה לאילן מה שמוסיף אחר כך אסור והעקר שהיה בו קוד' שהשתחוה מותר וכבר כתבתי למעלה [מ"ה ע"א] אילן שנטעו ולבסוף עבדו.
<h2>דף מט.</h2>
נטל הימנה פי' מהאשרה עצים אסורים בהנאה. כרכר וארג בו בגד אסור בהנאה. הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יוצן. אפה בו את הפת הפת אסורה בהנאה. נתערבה באחרות כלן אסורות ויוליך הנאה לים המלח כך פשוט בע"ז. רי"ף ור"ת לא גרסי אלא נתערבה באחרו' כלן אסורות, אבל אחרות באחרות דה"ל תרי רובי מותר, ויש גורסין ואחרות באחרות כלן אסורות דאף על גב שהן תרי רובי אסור, ופירושו שנתערב כל זה התערובת הראשון עם האחרון, שאם נתערב פת א' מהתערוב' הראשון עם אחרות ה"ל ספק ספיקא ומותר דספק ספיקא מותר אפילו בע"ז כדאמרינן [זבחים ע"ד ע"א]. י"מ כי יוליך הנאה לים המלח קאי אנתערבה דוק', אבל אפה בו אין מועיל בו הולכת הנאה, וזה עקר. י"מ שפי' יוליך הנאה מה ששוה הפת שנאפה באיסור, וי"מ יוליך הנאה, לא הנאת הפת אלא הנאת עצים לבד, וכן עקר, וכן פרש"י. ורז"ה כתב שאפילו בהולכת הנאה אין הפת מותר באכילה אלא בהנאה, דומיא דחבית דסת' יינם שנתערב באחרות דיוליך הנאה לים המלח ומותר בהנאה ולא בשתיה, וה"ר יונה כתב בשם רבני צרפת שהפת מותר באכילה, ולא דמי לחבית שאסור משום מגע גוי, אבל פת אינו נאסר אלא בשביל שנאפה באיסור כגון תנור שהסיקוהו ברמון של תרומה ואפה בו הפת שמות' שאין כאן טעם רמון ולא ריח רמון, והכא משו' הנאה הוא וכיון שהוליך הנאה לים המלח לא מתהני מע"ז. י"א כי ה"ה לכל שאר איסורין כגון ערלה וכלאי הכרם שבתורה שיוליך הנאה לים המלח ומותר, וכן כתב רשב"ם, וי"א דוקא בע"ז שתופסת דמיה ונר' כמוליך גוף האיסור, וכן בכוס וטבעת של ע"ז די בהולכת הנאה. וי"מ שכתבו דדוקא בפת יהנה גופו או בכרכר וארג בו בגד שאין לגוף האיסור בעין, אבל בדבר שגוף האיסו' בעין כגון טבעת וכוס של ע"ז אפי' שיוליך הנאה לא יתכן שיהנה גופו כגון חבית של יין נסך שנתערב שאסו' בשתיה ומותר בהנאה, ולא גזרו על הנאה שיכול לעשות מהיין אף על פי שהוא בדבר שגופו נהנה משום דלא שכיח, אלא בשתיה אסרו משום דשכיח וכן כתבו בתוס'. וכתבו המפרשים ומוכר כל הפת לגוי חוץ מדמי האיסור ולא חיישי' שיקנהו ישראל ממנו שהפת אסורה לישראל משום פת של גוים, והתוס' כתבו דמשום חומר ע"ז לא ימכרנו לגוי שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל ומאכילו לפועליו.
<h2>דף מט:</h2>
כיצד מבטלה נטל הימנה מקל או שרביט אפי' עלה של הדס הרי זה בטלה. וגוי ששפה ע"ז לצרכו פי' לשרוף היא ושפאיה מותרין, לצרכה פי' ליפותה היא אסורה ושפאיה מותרין. וישראל ששפה ע"ז בין לצרכו בין לצרכה בין היא בין שפאיה אסורים כך פשוט.
ע"ז שנשתברה מאליה צריך לבטל כל קיסם וקיסם, ודוקא שהיתה מחוליות דהדיוט היה יכול להחזירה כמו שהיתה מתחלה בלי אומן, אבל אם אין יכול להחזירה הדיוט מותרים בלא בטול אחר כך פשוט. וכן פסק רי"ף, שפסק כלישנא בתרא דגמרא שאין עובדין לשברי', וע"ז שנשתברה מאליה מותרת שכבר נתבטלה זולתי אם היא מחוליות כמו שכתבתי, ותמהו עליו שהו' פסק למעלה בפ' זה כר' יוחנן דע"ז שנשתברה מאליה אסורה, ותרץ הרמב"ן דההיא דרבי יוחנן מיירי שנשתבר' כלה, וזאת מיירי שעקר ע"ז קיים אלא שנשתברה קצת ואז אין עובדין לשברים כי כבר נשאר לו עקר ע"ז שיעבוד. והתוספות כתבו דליתיה ללישנא בתרא מכח ההיא דרבי יוחנן אלא ללישנא קמא דגמרא דאמר עובדין לשברים ועבודה זרה שנשתברה מאליה אסורה ואפילו שברים שברים צריך לבטל כל שבר ושבר וכל שכן אם היתה מחוליות ונעקרה כל חוליה מאליה ממקומה אפילו אין הדיוט יכול להחזיר' צריכה ביטול לכל חוליא וחוליא. ועוד נראה שחלק רי"ף דהא דאמרינן עבודה זרה שנשתברה מאליה אסורה כשנשתברה כלה כמו שכתבתי, דוקא שודאי נשתברה מאליה אבל שברי עבודה זרה שאין ידוע מי שברה, דאמרינן גוי בטלה, שהבי' ההיא דשמואל דשברי ע"ז מותרי', ובתו' לא חלקו.
ג' אבנים זו בצד זו מרקוליס שתי' מותרות. ואת שנראות עמה אסורות ושאין נראות עמה מותרות.
<h2>דף נא.</h2>
וזובח בהמה בעלת מום פטור דבעי' זביחה כעין פנים, וה"ה לכל שאר תקרובת עבוד' זרה לענין שלא יבטל דבעי' כעין מזבח כגון קטור וזבו' וכן יינות שמני' וסלתות וכל כיוצא בהן. ודוקא שאין דרך עבודתה בכך אבל אם דרך עבודתה בכך חייב, ואינו אסו' משום תקרובת כשאינו כעין זביחה וזריקה המשתבר' ואינו קרב בפנים אפילו דרך עבודתה בכך, אבל אי הוי כעין זביחה וזריקה המשתברת אסור משום תקרובת. ואם היו מקריבין אותה כלפני ע"ז כעין פנים כיינות שמני' וסלתות ומאפה תנור ומים ומלח ונתנוהו לפני עבודה זרה לתקרובת מיתסר אף על גב דלא שייך בהו זריקה המשתברת כיון שכיוצא בו מקריבין לפנים אפי' שחזר והוציאו, דלא בעי' זריקה המשתברת כגון שבירת מקל אלא בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים כך פשוט. נרות של שעוה שמביאין דורון לע"ז (ומקריבין) [ומדליקין] אותן מותרין שאפילו יהיה תקרובת לא הוי כעין פנים. ואם הן נויי עבודה זרה יש להם ביטול כע"ז ואין לך ביטול גדול מזה שכבן הגלח ונתנם או מכרם או משכנם לישראל וכן חתיכות של שעוה, כן דקדקו התוס' מההיא שכתבתי למעלה. ורבותי כתבו דאסורין לבית הכנסת, וכן כתב מורי ה"ר אברהם בן אסמעאל והביא ראיה מההיא [לעיל מ"ז ע"א] המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת וכו' מי אמרינן וכו' או דילמא אפ"ה מאיס ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא, וה"ה הכא מאיסי אף על גב דשרו להדיוט ע"כ. מלבושים שלובשין הגלחין מותרים בלא בטול שאינם נויי עבודה זרה אלא נויי הגלחים, כך כתבו בתוס' בההיא שכתבתי למעלה. לחם אוני שנותנין לכומרים מותרים בהנאה ולא באכילה שהוא פת של גוים, אבל משום עבודה זרה לא מיתסר שאין נותני' אותם לעבודה זרה אלא לכומרי' והן נקראות אובליאש, אבל התקרובת שהם עושין מלחם הנקרא אושטייש הוא אסור והוא כעין פני'. גביע ומחתה משמשי עבודה זרה הם ובעו ביטול אחר זולתי מכרה או משכנה דלא הוי ביטול אם לא עשה לה ביטול אחר כמו שאכתוב כי נויי עבודה זרה ומשמשיה לא הוי בטול מכרה או משכנה, וכן כתב רבי שמואל בשם רש"י. והרמב"ן כתב דנויי ע"ז ומשמשיה אם מכרם או משכנ' ע"ד להשתקע מותרין דהוי ביטול, דהא דאמרינן [נ"ג ע"א] דרבנן פליגי עליה דרבי דמכרה ומשכנה לא הוי ביטול דוקא בעבודה זרה עצמה אבל בנויה ומשמשיה הוי ביטול, והרא"ש תפס הראשון עקר.
<h2>דף נא:</h2>
מצא בראשו מעות כסות וכלים הרי אלו מותרים ודוקא מונחים דרך בזיון אבל מונחים דרך כבוד אסורין, אבל פרכילי ענבים ועטרות שבלים אפילו מונחים דרך בזיון אסורים משום דדבר אכילה הן וראוי לעשות ממנו כעין פנים ולשם דורון הובאו וכל תקרובת עבודה זרה אין לה ביטול, ודוקא דבר אכילה שראוי לעשות ממנו כעין פנים אבל אם אינו דבר אכילה יש לו ביטול אפילו שהן משמשיה כדין עבודה זרה עצמה. וכל שהוא לפנים מהקלקלין כלומר המחיצה שעושין לפני עבודה זרה כעין מסך או יריעה אפילו מים או מלח אסור. וכל שהוא חוץ לקלקלין, דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מות' כך פשוט.
עבודה זרה של נכרי אסורה מיד ושל ישראל משתעבד.
<h2>דף נב:</h2>
גוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו ושל ישראל אינו מבטל. עבודה זרה של גוי ביטל עבודה זרה ביטל משמשיה ביטל משמשיה הן בטלים והיא אסורה.
<h2>דף נג.</h2>
והביטול כיצד קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה או שפחסה בפניה אפילו לא חסרה בטלה. רקק בפניה השתין בפניה גרדה בטיט זרק בה צואה אינה בטלה. מכרה או משכנה אפילו לצורף ישראל לא בטל. וכן אם נפלה עליה מפלת או שגנבוה לסטים, עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותר' ודוקא שאין עתידין לחזור, בשעת מלחמה אסור' פי' שאין יכולין לחזור שאם היו יכולין לחזור ולא חזרו מותרת.
<h2>דף נג:</h2>
בימוסות של מלכים שאין מניחין שם עבודה זרה אלא בשעה שהמלך עובר באותו דרך מותרים כל זה פשוט.
<h2>דף נד.</h2>
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כגון המשתחוה לבהמת חבירו ואפי' שעשה בה מעשה כגון ששחטה לשם ע"ז או נסך יין, ודוקא ישראל דאמרינן לצעורי קא מכוין אבל גוי או ישראל משומד אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה כל דהו כך פשוט בחולין. ומה שכתבתי שישראל אינו אוסר דבר שאינו שלו, פרש"י אפילו שעושה בו מעשה גדול, ורבינו חיים פירש דמיירי שעשה בו מעשה קטן דאם עשה בו מעשה גדול אסרו. ופרש"י עקר דאפילו במעשה גדול אינו אוסר, וכן הסכימו רוב הפוסקים. ולפרש"י שפי' בסוגית הגמ', אם יש לו בו שותפות אוסר דבר שאינו שלו. ולפי' התוס' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו יש לו שותפות בו אמרינן לצעורי קא מכוין, וכן כתב הרמב"ם בטהרות [הל' טומאת מת] פ"י [ה"ה] בדין בית הפרס, וכן הסכימו רוב הפוסקים. כל זה פשוט בחולין ובע"ז.
<h2>דף נד:</h2>
ועוד פשוט אף על פי שאמרו המשתחו' לקרקע עולם לא אסרו, חפר בה בורו' שיחין ומערות אסרו.
ועוד שם בע"ז אף על פי שאמרו המשתחוה לב"ח לא אסרם עשאן חליפין לע"ז אסרם ואפילו חליפי חליפין.
<h2>דף נט.</h2>
מים של רבים אינם נאסרי' אף על פי שמשתחוין להם כך פשוט.
<h2>דף סד.</h2>
ע"ז בכל שהוא אוסר' כך פשוט. דמי עבודה זרה כשמכרה אסורים ודמי ע"ז ביד גוי מותרין כך פשוט. ופר"ת אפי' מכרה לעבדה אחר שפרע הגוי חובו ממנה כי לכך מכרה תחלה, אבל מכרה סתם ועדין מעות בידו אסורים כי שמא מכרה לקנות ע"ז אחרת והרי המעות מוקצי' לע"ז. ויש מפרשים כי כל דמי ע"ז ביד גוי מותרים, וכן נראה מרי"ף. והא דאמרינן דמי ע"ז ביד גוי אסורים כדמוכח, פר"ת כשמכרה לקנות בדמיה צרכי ע"ז ונשארו המעות באיסורם אבל מכר ע"ז ופרע לישראל מותרים כמו שכתבתי. ועוד פשוט ישראל שהיה נושה בגוי מנה ומכר ע"ז והביא לו מותר ואם אמר המתן ואמכור ע"ז ואביא לך אסור דרוצה בקיומו. וכתבו התוספות דהא דאמרינן מותר דיש לו ערב דאינו חושש בקיומו והא דאמרינן אסו' דאין לו ערב ואין לו במה ליפרע זולתי זה. והראב"ד כתב שאם בידו לנוגשו וליפרע מיד ואמר ליה המתן עד שאמכור ע"ז אסור אבל אם לא היה בידו לנוגשו ועל כרחו מרחיב לו הזמן אפילו אמר ליה איני יכול לפרעך עד שאמכו' ע"ז מותר. וכתב הרמב"ן דכיון דאמרינן מצוה לבטל ע"ז ומשמשי' ורוצ' בקיומן אסור נראה שאפי' בחנם שאמר ליה שמור ע"ז אסו' דשמא יגנבו בפשיעה ויתחייב לשלם והילכך רוצה בקיומו ואפי' פטרו מהתשלומין רוצה בקיומו הוא כיון שקבל עליו בטובה ע"כ.
<h2>דף עא:</h2>
הלוקח גרוטאות מן הגוים פי' חתיכות של מתכו' ומצא בהן ע"ז, אם עד שלא נתן מעו' משך יחזור ויבטלנה הגוי ויחזירנה לישראל דאין זה נראה כע"ז ביד ישראל, אבל משנתן מעות משך אף על פי שהוא מקח טעו' נראה כחוזר ומוכרה לגוי וה"ל ע"ז ביד ישראל ואין לה ביטול ויוליך הנאה לים המלח כך פשוט.
